את הסיפור "אם את יודעת מה אני אומרת" (מופיע בספר "האהבה הכי גדולה בעולם" תחת השם: "אם את מבינה למה אני מתכוונת") כתבתי בהשראת השוק של יום ראשון במרכז הקניות "סם לוי" בהארארה, ובהשראת אנציקלופדיה רודזית אדומה שקניתי שם.
נימוקי השופטים לזכייה:
"בחרנו בסיפור “אם את יודעת מה אני אומרת” בגלל היד הבטוחה שבה הכותבת מציירת את המציאות המתוארת בו ובגלל התבונה, הרגישות ודקות האבחנה שבאמצעותן היא מספרת לנו סיפור כפול: על פניו זהו סיפור פשוט, אבל ככל שהסיפור מתקדם, כן הולך הרווח שבין השורות ומתרחב והוא מוצף בסיפור האמיתי, זה שלכאורה לא נאמר עליו כמעט כלום בטקסט עצמו.
זהו סיפור ראוי גם בגלל איכויות הקול הכפול, המינורי והמדויק, העולה ממנו: קולה של ישראלית צעירה הנמלטת מן הגשם אל מתחת לסוכך בשוק בהארארה שבזימבבואה, וקולה של מוכרת מקומית, לבנה, שהייאוש מאחוריה, כמו גם התקווה, ונדמה שלא נותר בעולמה דבר מלבד גרוטאות מימים רחוקים שהיא מנסה למכור, וכלב רודזי אחד, רטוב ופצוע. ושני הקולות האלה – של המוכרת הזקנה ושל הנמלטת מן הגשם אל דוכנהּ – נשזרים זה בזה, בתווך, לסיפור על עבר קולוניאלי מפואר והווה נטול אשליות ותקוות.
ככל שקוראים בסיפור, הולכת ומתרחשת ההשקה המופלאה והמופרכת־לכאורה של שני העולמות הרחוקים כל־כך זה מזה, הדרום־אפריקאי והישראלי, עד שאי אפשר שלא להבחין שאין אוניברסלי מן המקומי; ומתחזק מאוד ההדהוד שהסיפור מהדהד אל מציאות החיים שלנו כאן, במדינה שבה דומה כי המלה 'אפרטהייד' נעשתה חלק מן השיח בהקשר שאין לו דבר וחצי דבר עם דרום־אפריקה. ועוד לא אמרנו כלום על הכלב איאן ועל פצעו המדמם, שספק אם יהיה אפשר לרפאו עוד.
אסתי אדיבי־שושן
משה סקאל
עדנה שמש"
קישור לסיפור ב"הארץ":
שירה כרמי | סופרת, תסריטאית, מרצה ומורה לכתיבה יוצרת 