במלאת ארבעה חודשים לרילוקיישן האפריקאי שלנו ביקרנו אצל פַּסָּל מקומי בעל שם. הביקור היה מסותת ונעים והחמאנו לו על רוב העבודות למעט פסל שהוא קרא לו דוב ואנחנו טענו שהוא לביאה. מפה לשם פרץ ויכוח. תחילה בינינו לבין עצמנו, אחר כך בינינו לבין האמן, שהיה איש רזה ועצבני מהסוג הלא לגמרי צפוי. חששתי שזה יסתיים רע. שמעתי הרבה סיפורים על המקום וכמעט תמיד בסוף מישהו מת.

לאף אחד מבין הנוכחים לא היה נוח עם המתח שנוצר. יחד עם זה, כוח חייתי גרם לנו להמשיך לטעון הלאה – החברים הנורווגים שבאו אתנו סימנו את האיברים התמוהים של הפסל באצבעות צהובות כמו מרקר זוהר. האוזניים – לביאה. החוטם – לביאה. העיניים! תראו את העיניים! – לביאה. זה היה מצב בלתי אפשרי! בתור דוב הפסל היה מוגזם ומרגיז וגרם לנו להרים את הקול, ובתור לביאה הוא היה בעיה רצינית לאמן ששילמו לו הון עתק בשביל דוב. בכל פעם שהנורווגים נגעו באיבר של הפסל האמן הרחיק אותם עם האזמל. אחר כך הוא נעץ את החוד המתכתי באחת האוזניים של הדוב-לביאה ושאג –

Show me a lioness with ears like these!

השמש עלתה והתחיל להיות חם, הנורווגית השילה מעצמה את הסריג. זה היה מסוג הרגעים האלה שלפני רתיחה. ואף על פי כן מישהו מאתנו התעקש לתת עצה, שאם הוא יגדיל טיפה את האוזניים – אה, כבר אי אפשר, אז יגדיל את הפנים – נוכל, אולי, לדמיין שזה דוב. הצלעות של האמן נמתחו כמו קשת והאוזניים שלו פלטו אדים שחורים. הוא לא הוריד מאתנו את העיניים כשקרא לשלושה פועלים שלו לבוא. נזכרתי בסיפור על הטרוריסטים המקומיים שפלשו לחווה של זרים לבנים וקשרו אותם על הספה בסלון ליד האח הבוערת ושיספו להם את הגרונות.

ושוב הציק לי הדבר הזה שתקוע בגרון מאז שהגענו – מן סוג של יראה, או אפילו אזהרה. לגבי מערכת היחסים שלי עם המוות, שלא מתאימה ליבשת הזאת. כי הוא ואני (איך לתאר את זה מבלי להתגרות בו?) לאורך השנים נוהגים זה בזה כשני טיפוסים מאותו מיליה שמזהים זה את זה אבל לא אומרים שלום. אלא שכאן אנחנו לא מפסיקים להתראות. אפילו הזר הכי גמור יאמר לך שלום אם יתקל בך בצפיפות כל כך גבוהה! אני נתקלת בו פעמיים בשבוע עם שרברב שיש לו איידס, ונהג שמת מאסטמה, וקרובי משפחה שלו שמתו משתיית מי ברז בכפר, ואופנוען ממשמר האבטחה של הנשיא שירה באזרח שלא פינה לו את הדרך, ושני רכבים שנשרפו טוטאל לוס בגלל שרמזור התרסק עליהם, וגם בצורה הפוטנציאלית שלו כמו נחשים, עקרבים, מלריה, שחפת, או העץ הענק שיש בחצר והענפים שלו קורסים בלי לתת סימן, או סתם הדרדרות מהירה של מצב, כמו לדוגמא, עכשיו.

שלושת הפועלים והאיש עם האזמל דיברו ביניהם בשוֹנָה, השפה המקומית. האווירה התנפחה ליצור מפלצתי עם מבט מתחשבן. לא היה לי ספק שהודבק לנו חוב שלא באמת שייך לנו. צריך להבין. אם אתה אדם שחור בזימבבואה אז עד לפני שלושים שנה דוכאת ונוצלת באופן קיצוני על ידי אדם לבן. הדבר הנכון היה לסגת. אבל אז היינו נשארים אשמים במשהו שלא עשינו בכלל.

אמרתי לאמן בצורה מנומסת שאין סיבה לעצבים מיותרים, שכל העבודות שלו מבריקות, וגם הפסל הזה יבריק אם הוא רק יקרא לו לביאה. בשלב הזה האזמל היה תקוע לחיה בעורף, הוא אחז בו בידו השמאלית שהבריקה מזיעה ולנוכח הדברים שאמרתי עכשיו הוא כיוון אליי את ידו הימנית, שאחזה בפטיש. הנורווגים נבהלו.

Please, mister, let's calm down,

הם אמרו לו ולקחו צעד לאחור, אחד הפועלים כיווץ את האף שלו בזעם וקרא –

It's a bear, don't you see? It's a bear! Bear! say it's a bear!

בהיתי בפטיש שכוון אליי והדבר היחיד שחשבתי עליו היה הידית, שהייתה מאולתרת. כל תנועה הכי קטנה יכולה להעיף לי אותו לפרצוף.

Ok, Ok, whatever you say –

אמרתי בצורה מזויפת מדי ונשארתי לעמוד את ההיפך. פועל אחר, שלרוע המזל היה הכי גבוה וחסר עין אחת, שאל אותנו אם אנחנו חושבים שאנחנו יותר חכמים מהם. ענינו שלא. אם אנחנו חושבים שאנחנו יותר טובים מהם. ענינו שלא.

ליד כף הרגל שלי זחל ג'ונגלולו, מרבה רגליים שחור וגדול שנפוץ בעונת הגשמים. כשבועטים בו הוא מתקפל לתוך עצמו ומפתיע במרקם שריוני. בעטתי בו ובמרקם השריוני שלו, ובהיתי בדשא הירוק להתקנא, בעצי המטרייה עם העלווה העשירה והגזעים הכהים עטויי האזוב, בשמיים התכולים, בעננים שריחפו בהם כמו שמלות כלה נפוחות, בציפורים כתומות עם רטייה שחורה-לבנה על העיניים, בגן הפסלים החד-משמעיים שהקיף אותנו בשלווה קסומה עד שהגענו לסלע המחלוקת. עמדתי בליבו של מקום סתור שעמד בליבה של מדינה סתורה, שבכל פינה בה קצוות הפוכים נפגשים. מרכזי הקניות מפוארים ושופעים אך המוצרים נקנים בדולרים מתפוררים כי המטבע המקומי קרס. התושבים גרים בבתי בוץ אך הולכים באופן שגרתי לבתי ספר כשהם עונבים עניבות. אחר הצהריים הם יושבים תחת גגות קש בחולצות של נייקי ובכפות רגליים יחפות. הם נקראים בשמות בריטיים טיפוסיים ושותים הרבה תה ומקפידים על נימוס אבל שונאים את התרבות הזו מעומק נשמתם. הם מתים בממוצע בגיל ארבעים. הם נקברים באחת האדמות העשירות במינרלים וברזל ומים קולחים ומשאבים טבעיים וצמחייה ירוקה וחרקים מאריכי חיים. הם מתים בגן עדן למות בו. ואני, שייחלתי להימלט מגן הפסלים היפהפה והמסוכן הזה, שעכשיו רתח ואיים עליי בפטיש ואזמל – מצאתי את עצמי סותרת את כל האינסטינקטים. בזמן שבעלי וחבריי התקפלו והחלו לפסוע לכיוון הרכבים, אני המשכתי לעמוד.

האיש שלי קרא לי בעברית לסגת בעדינות, אבל לא התייחסתי בשום צורה. הוא קרב אליי ואחז בי בזרוע אבל ניערתי אותה. הרגשתי שהדם עולה לי לראש, כמו שאומרים, אבל באמת. כאילו איזה גן סמוי בדי.אנ.איי שחרר בי חומר משכר-ממכר לתוך הוורידים. שיפרתי את היציבה ונברתי בתוך העיניים של האמן כמו עוף דורס שנובר בנבלה. הוא הניף את הפטיש יותר גבוה, ובידו השנייה, זו עם האזמל, ליטף את הגב של הלביאה. כלומר, הדוב.
הוא קרב אליי. לא זזתי.
בעלי צעק לי לבוא, ועכשיו.

אני חושבת שידעתי שאני מתגרה. פחדתי עד אימה, אבל לא יכולתי להתעלם מההנאה המשונה שזה הסב לי. האפשרות שמשהו נורא יקרה גרמה לי לרצות לחיות יותר טוב. אפשר לראות את זה כך – ככל שהפטיש קרב אליי איכות החיים שלי השתפרה. אולי הגיע הזמן לרענן את מערכת היחסים של המוות ושלי. אולי אפשר לשלוט בה, אפילו! אולי אפשר להתקרב אל המוות מיוזמתי האישית מבלי לגעת בו, כמו קרבה על בסיס מקצועי בין קולגות לעבודה. נזכרתי בכנסים שהשתתפתי בהם מתוקף המקצוע שהיה לי בארץ, בסמול טוקים ליד הבורקס, במיילים, בטלפונים, במאיפה-אנחנו-מכירים-תזכירי-לי? בפייסבוק, בפגישות, הרי אפשר להיות ביחסים קרובים מבלי להתחכך בכלל! הייתי מנוסה בזה מאוד.

אמרתי בעברית, תן לי רגע, אל תדאג, אני יודעת טוב מאוד מה אני עושה, למרות שלא היה לי מושג. עם הצעד הבא שהאמן פסע פסעתי גם אני לכיוונו. הוא הופתע. הפועל חסר העין תפס לו את היד במה שנראה כמו דרך לרמוז לו שירגיע קצת, שאני בחורה. אבל הוא התחמק והתכופף אליי לאוזן, ולחש לי בטון מתאפק.

This is not a lioness, Madam, believe me, it's not a lioness, if you want to see a lioness I can show you a lioness, just come with me!

Leave her alone!

בעלי קרא והרחיק אותו מהאוזן שלי, הנורווגים מלמלו –

Come on, let's go…

הם ניסו למשוך אותי מהכתף אבל שוב התנגדתי, ונמתחתי כמו טרף שקם על טורפו וניפחתי את החזה ועניתי לאמן.

Sure! Sure! Show me a lioness! I want to see it! A lioness doesn't look like a bear!

הוא היה קרוב כל כך. השפתיים שלו כמעט נגעו לי בלחיים, הן היו טעונות כעס אמתי והיה נדמה לי שחלף דרכן חיוך. הוא ענה –

Ok, please Madam, come.

בעלי שאל לאן נראה לי שאני הולכת, ועניתי מהגב שלראות משהו. הוא דילג לכיווני אבל האיש העצבני הניף מולו את הפטיש.

Only she can come!

שמעתי בעברית שאלות צועקות אם נפלתי על השכל, אם יצאתי מדעתי, אם בא לי למות, אם בא לי שהילדים שלי יהיו יתומים, אם לא שמעתי סיפורים על המקום, אם לא למדתי להבין עדיין שלמקומיים פה אין ערך לחיים, אבל היד שלי כבר הייתה לכודה בידו של בעל הבית, שהזהיר את האחרים מרחוק עם הפטיש, כולל את שלושת הפועלים שלו –

You wait here, don't move!

האצבעות הגדולות והשחורות שלו חנקו לי את פרק כף היד. הלכנו על הדשא שהתדלדל בהדרגה והתחלף בבוץ סמיך ואדום. הצצתי לרגע מעבר לכתף וראיתי את שני הנורווגים לבד, האיש שלי בטח רץ מסביב לחפות עליי, להסתער אם צריך. עכשיו כבר היינו במתחם המוצל והלא מטופח של שולי החצר, חלקים מפורקים וחלודים של רכבים ומכשירים למיניהם היו נטועים באדמה הלחה. שלווה משונה פשתה בי. עצם הידיעה שיכולתי לסגת ובחרתי שלא, הרגיעה אותי, שִיקְּרָה בי תחושה של שליטה. אבל התחושה הייתה רגעית ורופפת, ונדרסה בידי הזיה פתאומית מעוררת פלצות – הבהבו לי בראש הבזקים של הפַּסָּל האפריקאי הידוע דוחף אותי לתוך כלוב של לביאה ונועל אותי בפנים.

כל התגרות גובלת מחד באומץ לב ומאידך בטמטום. עכשיו כבר לא הייתי בטוחה באיזה צד אני. חיפשתי את הטי-שירט הכתום של בעלי, את תרמיל הגב, את הנעליים הכחולות שקנינו לו בעודפים של למטייל. חיפשתי דרך למילוט. לאורך החומה שתחמה את החצר נזקפו ברושים צפופים. הסיכוי היחיד שלי היה לתת ספרינט ולרוץ ברווח שבין הברושים לבין החומה ולצעוק. במסלול כזה יהיה קשה לתפוס אותי, או לפגוע בי בפטיש או גרוטאות. כולם יוכלו לשמוע את הצעקות וירוצו לעזור, אולי אפילו השכנים. אגרפתי את היד שלי, שעדיין הייתה אחוזה בכף ידו. הרגשתי שהוא מתכנן משהו, אולי אליבי. הוא ייתן ללביאה לטרוף לי את הראש ואז הוא יתנצל – איט וואז אן אקסידנט, בוס! איט וואז אן אקסידנט! סורי!

It was an accident.

What?

It was an accident, this. I tried to shoot its legs, but it moved.

עמדנו ליד גבעה עטופה בניילון שחור שהגיעה לי עד לירך. הפַּסָּל השחיל את האזמל בעדינות בקצה של הניילון וכופף את כל הגוף בשביל למשוך את הכיסוי בתנופה אחת. היא שכבה על הבטן, הזרועות שלה היו שלוחות לפנים כמו תינוק בראשית הזחילה. חוטם חתולי מסותת ומשופם נח ביניהן בזקיפות מרשימה, ועל אף שהעיניים היו עצומות יכולתי לספוג את המבט שלהן, שהיה צעיר ומעורר חמלה. פצע הירי, חור לא גדול שהשחיר מדם קרוש בלט מעט מעל הזנב, ושביל סגול-אדום התפתל ממנו לכיוון הירך. כפות הרגליים היו דרוכות. האגן דמם בתנוחה של זינוק. זה היה מהפנט. יותר ממהפנט. זה היה אלמותי.

הוא כרע על ברכיו. בעזרת האזמל הוא עבר על קווי המתאר של העיניים, האף, הפה, האוזניים, הלחיים, הרים את הפטיש וביים תנועת סיתות.

This is a lioness, you see?

הוא רטן. שמעתי את השריקה שלנו, שלי ושל בעלי. השריקה גרמה לו לקרב את האזמל אל השפתיים שלי. בעיניים שלו הייתה הבעה של חוקים אחרים. הסתכלתי לכיוון הברושים הגבוהים, חיפשתי את המסלול המהיר אליהם, אבל הברכיים נדבקו לאדמה. כרענו שנינו, האמן-הפסל-הצייד ואני, מול הטורפת המתה. מקרוב הרחתי רמזים ראשונים לריח ריקבון הבשר. זבוב קטן נחת על הזנב ושיפר את מקומו אל הפצע. כפות הרגליים שלי נדרכו בזמן שהשריקה המוכרת שלנו הלכה והתקרבה. שמעתי את בעלי קורא לי בשם. הזרועות שלי היו שלוחות לפניי. כפות הידיים היו פרושות על הקרקע הלחה והאדמה האדומה חלחלה לתוכי. ראיתי את הטי-שירט הכתום שלו מזנק מתוך הברושים. הוא רץ לקראתי ושאל אם אני חיה. הפַּסָּל מיהר לכסות את הגווייה וסימן לו שלא יעז להתקרב. עם היד השנייה הוא דחף אותי במכה מכאיבה לכיוון הברושים, לסלק אותי מהמקום. הרגשתי את האוויר מתרחב, את הדרך שוב נפתחת. רצתי מבלי לסובב את הראש, החולצה הכתומה נצמדה אליי כמו וילון אמבטיה רטוב.

באותו הערב היה שמור לנו מקום לארבעה במסעדה איטלקית. ישבנו עם החברים הנורווגים ודיברנו בקול על המנות שבתפריט. חלקנו טען שיש מבחר גדול וחלקנו טען שאין מבחר בכלל. בסופו של דבר הנורווגי הזמין צלעות חזיר בתוספת פירה, הנורווגית הזמינה רביולי תרד ואנחנו חלקנו פיצה אקסטרה לארג' עם תוספת טונה ופטריות.

אף אחד מאתנו לא הזכיר את מה שעברנו קודם לכן. לא ידעתי אם לראות בזה נימוס, או לראות בזה עלבון, או ביקורת, או מה. ביני לביני אפילו התלבטתי אם הם היו באים אתנו למסעדה, אלמלא הזמנו מקום מראש. בכל מקרה, הם לא ממש חברים שלנו, הנורווגים האלה. בעלי טוען שהם הולנדים בכלל, אבל פספסנו מזמן את ההזדמנות לשאול.